אני כותבת את הדברים עכשיו על-מנת לשמור על עצמי מלהשתגע. לא הייתי ילדה של יומנים מעולם. סוד כמוס לפרה ולסוס היה אצלי פעם אחת. מישהי קנתה לי ליום-הולדת. זה היה בכיתה ד'? אולי קודם, אולי אחר-כך. היא קנתה לי יומן והיה כתוב שם "סוד כמוס לפרה ולסוס". את זה אני זוכרת. אחר-כך איבדתי את היומן ואחר-כך שכחתי ממנו.
עכשיו אני כותבת יומן וזה קשור מאוד עם השיגעון. אני לא רוצה שהוא ישתלט עלי.
מעולם לא דמיינתי שאכתוב כזה דבר. אבל זה היתרון של יומן, לא?
יונתן חזר אתמול לצבא. אני מסתכלת ולא מאמינה. את יונתן לא פגשתי בערך עשרים שנה והנה הוא עכשיו על הנייר. אני נזכרת בו הרבה בזמן האחרון.
דוד חזר אתמול לצבא. זה מה שהתכוונתי לכתוב. דוד חזר אתמול לצבא, ואני לא יודעת אם אני מעדיפה שהוא יישאר בבית או ילך. אני לא רוצה אותו בבית, ואיך שהוא בצבא אני לא יכולה לסבול.
אני חושבת שאני משתגעת.
את יונתן הכרתי לפני בערך עשרים שנה והוא חוזר אלי בזמן האחרון. לא יכולתי להתחתן אתו. עם מי אני מתווכחת? לא יכולתי.
הנה, אני רוצה לסדר את הנייר ולכתוב הכול מחדש בכתב ברור ומסודר ובאופן בהיר.
זוכרת טוב את הלילה שנגמרו הדברים, וההחלטה, ואני בושה בעצמי להעלות את הכול שוב.
מי זה שנכנס לי באמצע הדברים ומכריח אותי לכתוב עליו?
בכלל לא היה שייך לבקש משמוליק לקרוא את הבן הראשון שלנו על שמו. דוד היה חבר של יונתן. שמוליק אמר: "דוד? דוד?" פעם ראשונה במלעיל ופעם שנייה במלרע, ואחר-כך: "דוּדוּ, זה בסדר." רציתי להקיא, אבל אמרתי, "כן, דודו."
אני רוצה למחוק הכול ולהתחיל מחדש.
