אני יושב לצד זו שיושבת לצידי וחושב את הסיפור הזה. היא שאלה אותי שאלה והחזירה אותי אחורה לזמן שאיני יכול להתעלם ממנו, בפרט כשאני יוצא עם בחורה. היא לא מוצאת-חן בעיני הבחורה הזאת, אבל אני לא יכול לומר לה את זה.

איילת לא היתה הבחורה שהייתי חושב שתהיה אתי. היא לא היתה בחורה. נערה זו המילה. בהיפוך די ברור לעומתי היא היתה מקובלת בחברה. מאוד מקובלת. יפה, חברות סביבה תמיד, חבר'ה שרצו להיות לידה. ממילא לא היה כאן דבר שאִתגר אותי. היא היתה צעירה ממני, שלוש שנים. בתנועת-נוער זה דבר משמעותי. שלוש שנים זה דור אחר. תנועת-נוער, משום ששם פגשתי אותה. אולי היא פגשה אותי. אנחנו גרים ביישוב לא גדול, משהו כמו ארבע מאות משפחות, דתיים. זה יותר כמו שכונה גדולה של עיר, רק שמחוץ לה. לפני ארבעה חודשים סיימתי את הצבא, זאת אומרת שירות ראשון. אני בישיבת הסדר. 

אני לא יודע למה, אבל מאז השתחררתי אני מגיע לסניף לשבתות. החבר'ה שלי לא מגיעים כבר, אנחנו מבוגרים. רק אני הגעתי ולא היה לי הרבה מה לעשות שם. לקחתי גמרא והתחלתי ללמוד. ישבתי בעזרת נשים בבית-הכנסת שבסניף. זה כבר כמה שבתות שזה כך ואני לא יודע למה אני עושה את זה. אני חושב שאני מנסה לשחזר לעצמי את העולם של קודם שהתגייסתי לצבא. אולי זה כך.

מוזר מאוד להיות בצבא, בפרט כשאתה בחור דתי ובאת מישיבה. אני לא יודע עוד לעכל את מה שעברתי שם. זה בדרך-כלל עובר לי בראש כשאני יושב בסניף ולומד. מאוד קשה לי לספר את כל זה כסדר. אני רואה את איילת ואני רואה את פגישותינו. את החושך ואותה, ואיני יודע מה לעשות עם כל זה.

בפעם הראשונה שהיא ניגשה אלי ושאלה אותי אותה שאלה בהלכה שאני כבר לא זוכר מה היא, היא כבר ידעה שהיא חולה. היום זה ברור לי. זה מחויב. היא יכולה היתה לגשת ולדבר אלי שם בסניף רק משום שהיא הפסיקה להיות מדריכה והיה לה זמן פנוי. היא הפסיקה להיות מדריכה בשבוע שלפני כן בגלל גילוי המחלה. זה היה עוד קודם שניתן היה להבחין בסממנים החיצוניים.

אני מבלבל עכשיו. צריך לספר את הדברים כסדר.

לפני שבוע ניגש אלי מישהו ושאל אותי אם אני מעוניין להיפגש עם בת-דודה שלו. עניתי בחיוב. היא לא מוצאת-חן בעיני. נפגשתי איתה. היא לצידי עכשיו. היא שאלה אותי אם נגעתי אי-פעם במישהי. אני חושב.

אתר זה נבנה באמצעות